חג הפסח מתחיל לפחות חודש לפני ערב החג. כבר חודשים שאנשים מתכננים היכן הם יחגגו את החג, מי מזמין אותם או כמה אנשים הם יכולים לארח בביתם. זוגות מתחילים לחשוב היכן יהיו בערב החג ולא פעם הנושא מוביל למריבה.
אבל למי שהתגרש לא מזמן החגים נראים קצת אחרת. החגים מסמלים עבורם תקופה של בדידות, ואם לוח השנה מצביע על כך שהם יהיו גם ללא הילדים השנה (הם אצל בני הזוג לפי הסדרי הראייה) אז הבדידות הולכת וגדלה.

תחושת הבדידות

אני לא אשכח את היום הזה בו הודעתי לאמי שאגיע לסדר לבד, בלי בתי שהיתה אז בת 3 וקצת.
התגרשנו כשהיא היתה קצת יותר משנה וזו היתה הפעם הראשונה שהיא לא היתה אתי בפסח.
אמי, בחרדה מוחלטת שאלה: "מה??? היא לא תהיה אתנו בערב החג? והיא כל-כך קטנה, איזה חג זה יהיה בלעדיה?"
ואני מצאתי את עצמי צריכה לעודד את אמי ולתמוך בה במקום ההיפך: "לא, אמא. זה בסדר. זה התור שלו.
שנה שעברה היא היתה אתנו ובשביל זה יש הסדרי ראייה. הכל יהיה בסדר ונחגוג כרגיל.
חוץ מזה, אמא, שלמחרת החג בצהריים את כבר תראי אותה".

 

הדיו עוד לא התייבש על מסמכי הגירושים או החוזים לפירוק הנישואים וכבר מגיע החג המשפחתי הזה שמדגיש לנו עוד יותר את בדידותנו ותחושת הלבד.
החג הזה מסמל משפחתיות והתחדשות וטוהר וקדושה – ואנחנו לבד. בלי הילדים כי הם אצל הגרושים.
וזה לא משנה אם אנחנו מוזמנים לעשות את החג עם המשפחה המצומצמת או הענקית שלנו. התחושה היא תחושה שמשהו חסר לנו. שהגענו לאירוע ושכחנו משהו בבית.
גם ככה קשה לנו. אז לקחת מאתנו את הילדים בחג הגדול הזה? בחג הזה שמדברים עליו כבר חודשים לפני "אצל מי אתם בחג"?

אנחנו בעיני החברה

מחשבות ותחושות מטרידות מתחילות למלא את מוחנו.
תחושת העצב שהילדים לא אתנו, לא ישמחו לצדנו ולא נראה אותם בשמחתם, והמחשבות האם הם נהנים אצל הגרוש? האם טעים להם? האם הוא שם לב שהילדה צריכה לשירותים והאם הוא יחליף לקטן בזמן את החיתולים?
הדאגה מכרסמת את לבנו, הגעגועים אליהם לא נותנים לנו מנוח ובכלל החג הזה בלעדיהם הוא עצוב. בא לנו לבכות במקום לחייך. כולם לידינו עם המשפחות, הילדים, ורק אנחנו בודדים.
ואולי עכשיו הדודה בקצה השולחן תבחן אותי במבט של "אמרתי לך שהוא לא בשבילך" ואולי בת הדודה תסתכל עלי במבט של "איזה מסכנה, לחגוג לגמרי לבד".
לא חסר לנו לספר לעצמנו סיפורים על איך החברה או המשפחה רואה אותנו עכשיו. מרחמת עלינו. זה לא נעים ובטח שלא מוסיף לתחושת הביטחון.

 

החולצה נשארת נקיה

האמת, אני עצמי לא הרגשתי כזו מועקה או בדידות.
היה לי נחמד קצת לקחת פסק זמן בארוחה חגיגית ולהנות מהאוכל והשיח במקום לדאוג ולנקות ולבדר את בתי הקטנה.
לא שאני לא אוהבת אותה ולא הייתי עושה זאת בשמחה, אך אם אין ברירה והיא לא אצלי, אז אני לא חושבת שאני צריכה לבכות על זה.

נראה לי דווקא נחמד ללכת לארוחה החגיגית עם חולצה לבנה ומגוהצת ולחזור הביתה כשהיא באותו מצב. נראה לי נחמד דווקא לשתות 4 כוסות יין לפי ההלכה… להישאר עד מאוחר. לחזור הביתה ולצנוח על המיטה בלי לדאוג ולהשכיב מישהו אחר. לקום מאוחר, להזדחל לקומקום החשמלי ולהנות משקט, שלווה או מוסיקה טובה.

מותר לנו להרגיש להיות לבד

אני טוענת שאנחנו צריכים לקחת את החיים בפרופורציה.
שאם אין ברירה, ובאמת אין ברירה, אז למה לשבת ולבכות? למה לא לקחת את זה למקום אחר.
זה לא אומר שאנחנו לא טובים. שאנחנו לא אוהבים את ילדינו. שאנחנו לא דואגים להם. זה אומר שהשנה הם שם, ואנחנו פה. לבד. ומותר לנו.
אנחנו לא צריכים להראות לכולם את האהבה שלנו אליהם בזה שנבכה. לא צריך להוכיח שהם חשובים לנו בזה שלא נעמוד בערב אחד בלעדיהם…
אני משתדלת שלא להכניס את עצמי לרגשנות מיותרת שרק תעכיר את מצב הרוח שלי. אני יכולה בקלות למרר על רע הגזירה. על הבדידות שלי. על כך שבחג אני בלי החצי השני שלי (בתי) ועל כמה אני מסכנה ואולי לא צריך את החג הזה בכלל.
נכון שהיה יותר כייף שהיא תהיה אתי… אבל…

אנחנו יכולים להנות מזמן שהוא רק שלנו והוא אולי החלום של כל הורה אחר שיושב סביב השולחן.
אני בוחרת להתעלם מהשאלות המציקות של האחרים. מהמבטים. זה לגמרי שלהם, ואני לא בטוחה שזה לא מקנאה או תחושות של חוסר הבנה.

אם לא נעים להם, שיישאר אצלם. אני דואגת להכניס אלי את מה שטוב ונעים.

המלצות לשבירת הבדידות

אני מודעת לתחושות הקשות של הלבד. יחד עם זאת, יש פעולות שאפשר לעשות על מנת להקל על תחושות הבדידות, העצב או המועקה.

פשוט עוד ארוחה. אני ממליצה למי שנמצא לבדו בערב החג לחשוב על כך כעוד ארוחה. ארוחה חגיגית עם קריאת הגדה, אבל בעצם ארוחה. זכרו ששנה הבאה ילדיכם יהיו אתכם ואפילו כבר למחרת הארוחה. תחשבו חיובי, תחשבו קדימה, תחשבו על המזל שיש לכם להנות קצת לבד.

תחושת הבדידות נחלשת. ואני יכולה להרגיע אתכם שעם הזמן התחושות האלו הולכות ונחלשות, ואולי גם תפגשו בבני זוג חדשים ואז בכלל לא תהיו לבד. יחד עם זאת, קחו את עצמכם בשתי ידיים ותבינו שככה זה יהיה כל שנתיים ויפגוש אתכם גם בראש השנה ובעוד חגים. אז במקום להכניס את עצמכם למרה שחורה, תלמדו לראות את החיובי בזה ולהוציא את עצמכם מהעצבות לשמחה וחירות.

תכנון תכניות. ואם אתם נמצאים בימים נוספים וארוכים ללא הילדים, תתכננו לכם כבר עכשיו תכניות. תכניות שימלאו את זמנכם. שישכיחו את הקושי והעצב ללא ילדיכם. תארגנו מפגש עם חברים, טיולים שונים, פרוייקטים בבית שלא היה לכם זמן להשלים, תשמעו מוזיקה שאתם אוהבים בקולי קולות או תכינו ספרים או סרטים לשעת הצורך.

תחגגו היכן שנוח לכם. תחגגו את החג היכן שנוח לכם. היכן שתרגישו הכי טוב. ייתכן ותרצו לחגוג עם הגרושים והילדים ביחד. לכו על זה. אולי בחיק משפחתכם שתוכל להכיל אתכם עם העצב ותחושות המועקה. אולי עם חברים… אל תישארו לבד. זה רק יעצים את התחושות הלא נעימות.

בקשו אמפתיה מהסביבה. בקשו מבני המשפחה שלא יעיקו עליכם עם שאלות מביכות או שיחות על הילדים. בקשו כל מה שנראה לכם שיקל עליכם בארוחת החג או בימים שאתם לבד. אין בושה בלהיות לבד בחג, או בודדים ללא בני זוג. זה מצב נתון, בו אנחנו פרודים או גרושים והילדים לפי ההסדר לא נמצאים אתנו השנה. נקודה. בקשו שיפסיקו להסתכל עליכם כמסכנים ויורידו את המבטים המרחמים.

עשו כל מה שאתם יכולים על מנת להקל על עצמכם. תחשבו חיובי תהנו מהחג ומתחושת הרווקות שייתכן והתגעגעתם אליה במקצת. תנסו למצוא בכל דבר את החירות שלכם. תבחרו להיות חופשיים ולבחור במה שנוח לכם.
חג שמח.

 

לקבוצה סגורה בפייסבוק "משפחה פרק ב" לחצו כאן
לקבלת ניוזלטר שבועי לדרכים לזוגיות מאושרת לחצו כאן
לקבלת ניוזלטר שבועי להתנהלות נכונה בפרק ב'  לחצו כאן 
לוידאוטיפים בערוץ היוטיוב שלי לחצו כאן 
לדף שלי בפייסבוק לחצו כאן