איך להצליח בפרק ב'

אני רוצה להזכיר לכם ש- 70% מזוגות פרק ב' לא מצליחים…
לא צולחים את הקשר.
וואי, ביאסתי אתכם?
אבל זה נתון. נתון עובדתי.
לא אני קבעתי אותו אז אין מה להתבאס עלי.

אני גם לא רוצה שתראו את זה ככה.
זו בעצם המתנה שלי אליכם.
ואיך זו מתנה?

כדאי שנבין אחת ולתמיד שאם לא נעשה על עצמנו עבודה
אז נגיע לכל החברויות העתידות שלנו
אם אותן ציפיות שהיו לנו בזוגיות הקודמת,
אותם דפוסי התנהגות שהכשילו אותנו בפעם הראשונה,
ועם חוסר הידיעה מי הוא בן הזוג האידיאלי עבורנו.
כשלא נדע זאת,
נבחר שוב בדפוס הלא מתאים, זה שדוחק אותנו לפינה.
שגם זו מתנה –
כי ברגע שאנחנו בוחרים בהם
ועושים עבודה עם עצמנו ומולם
אנחנו בעצם עוברים תהליך שמרפא אותנו (כן, כן, אותנו)
מפצעי העבר שלנו.

אז מהי אותה עבודה אתם שואלים?

1. להבין שאנחנו לא מושלמים. יש בנו חלקים טובים יותר וחלקים טובים פחות וביחד הם משלימים אותנו לדבר שלם.

2. לבדוק מהם התכונות הפחות טובות שלנו, החלקים הפחות נעימים שיש בנו לדוגמא:
חולי שליטה, חסרי יכולת לקבל ביקורת, צעקנים, רגזנים, קנאים, עצמאיים מדי, סגורים, שקרנים ועוד…

3. להיות מודעים לתכונות האלו ומתי הן באות לידי ביטוי. האם זה מול התנהגות ספציפית של בני הזוג, מול תגובות מסוימות שלהם או באופן כללי כשאנחנו חסרי סבלנות או לא מובנים.

4. כשאנחנו מודעים לפעולה או לדפוס הפחות טוב הזה – זה הזמן להתחיל לשלוט בו, לנטרל אותו, להתגבר על הקושי בניהולו, להתנהג הפוך מהרגיל, מהאוטומט שאנחנו עושים כה טוב…

לדוגמא
חולה השליטה ימעיט בתחקורים שלו,
חסר היכולת לקבל ביקורת יתאפק ויגיב בחיוך ויגיד תודה על ביקורת שנשמעה אליו ובסתר ליבו יבין שזו מתנה עבורו כדי ללמוד איך הוא יכול להשתפר ולצמוח,
הצועק יוריד את טון הדיבור שלו כדי לאפשר לאחרים לשמוע אותו באמת,
הרגזן ישלוט ברגשותיו ע"י ספירה עד 10 וחשיבה רציונלית ולא רגשית על מה הוא כן יכול לעשות ברגע זה,
העצמאי מדי יתחיל לבקש עזרה גם אם הוא יכול לעשות הכל בעצמו (כי בסוף הוא יקרוס),
הסגור יתחיל לשתף לאט לאט בסיפורים רגילים ואח"כ ברגשות,
והשקרן ייקח אחריות ויתמודד עם שקריו, יתנצל או יימנע מלכתחילה ויישא באחריות שלו לפעולות שבגינן הוא שיקר
והקנאי? הוא צריך להתחיל לסמוך על…

פשוט? ממש לא. אבל זו הדרך וצריך לדעת ללכת אותה.

מי שלא ישתדל לפחות לעשות כן, צפוי להישאר כלוא בדפוסים המוכרים והידועים לו ובאזור הנוחות שלו.
חייו ימשיכו להתנהל כפי שהתנהלו עד היום.
חייו יגדלו ויתפתחו רק כשהוא ייצא מאזור הנוחות שלו… 

אז המתנה שלי אליכם היא שנדע כולנו לא לקחת את חיינו ובני זוגנו כמובנים מאליהם, לשים לב להתנהגות שלנו ולא לחפש את הבעיה או את השלילי אצל בני הזוג שלנו כי 70% מזוגות פרק ב' לא מצליחים ואנחנו פה כדי לשנות את הנתון הזה!

 

לקבוצה סגורה בפייסבוק "משפחה פרק ב" לחצו כאן
לקבלת ניוזלטר שבועי לדרכים לזוגיות מאושרת לחצו כאן
לקבלת ניוזלטר שבועי להתנהלות נכונה בפרק ב'  לחצו כאן 
לוידאוטיפים בערוץ היוטיוב שלי לחצו כאן 
לדף שלי בפייסבוק לחצו כאן

יש דבר כזה פרידה קלה?

מי מאתנו לא חווה פרידה מכל סוג שהוא בחייו. פרידה מאדם אהוב, מחברים, ממשפחה או אהבת ילדות. פרידה מבן זוג עקב מוות פתאומי או ידוע מראש. בכל מקרה פרידה היא לא דבר קל והיא מגיעה בעוצמות שונות התלויות בפרשנות שאנחנו נותנים לה, לקרבה שלנו אל אותו אדם והרגשות שמתלווים לכך. אנחנו פגועים, מיוסרים, כועסים, מרגישים מרומים, מתוסכלים, חסרי אונים, חסרי ביטחון, מוטיבציה ועוד ועוד רגשות שליליים כואבים ומייסרים.

תהליך גמילה

יש הטוענים שפרידה היא תהליך גמילה לכל דבר. שאם לא עוברים את תהליך הפרידה/גירושים בצורה מאוזנת ניתן להגיע גם להתמכרויות ואובססיה לאדם. זכור לי מקרה שבו נהרגה אחת מילדות השכונה והוריה הגיבו בצורה שונה האחד מן השניה. האב הגיב בצורה קשה וכואבת לשכול, הוא ביקר את קברה של בתו באופן יומיומי ודיבר עליה בלי הרף. הוא לא הפסיק להתעסק במחשבות עליה ודבר זה גרם להתרחקות בין בני הזוג ובסופו של דבר גם לגירושים. תגובתו הקשה של האב למות בתו השפיעה על היחסים בין ההורים, על התפקוד בבית ועל הקושי לחזור לשגרה גם בעבור שאר הילדים.

נכון, פרידה מהיקרים לנו מכל היא כואבת מאוד ומותירה את אחד מבני הזוג לעתים בתדהמה  וללא כל מוכנות לבאות. בסיכום זה אתייחס בעיקר לפרידות מבני זוג.
יש פרידות ידועות מראש ומוסכמות על בני הזוג ויש פרידות פתאומיות בהם בן זוג אחד מודיע שהוא עוזב מחר (!) את הבית. יש פרידות בהם מחליטים בני הזוג להתגרש אך לוקח זמן עד אשר הם מתארגנים על פרידה מוסכמת. בכל מקרה, שום פרידה היא לא קלה ולאף אחד מהצדדים.

דיכאון לאחר פרידה

"אני ממש בדיכאון" או "אני לא מצליח לצאת מהדיכאון" אלו לא סתם מילים שנשלחות לאוויר ורבים מאתנו חווים רמות שונות של דיכאון. מסתבר שלאחר פרידה אנחנו חשים מערבולת של תחושות, בעיקר שליליות כמו עצב, בדידות, ייאוש, כעס, אובדן תקווה ואפילו אובדן ערך עצמי: "מי ירצה אותי עכשיו בכלל", "איך אוכל להמשיך מכאן, אני כלום בלעדיו".
גם התופעות שבאות בתקופה זו מאפיינות רמות שונות של דיכאון. תופעות כמו עייפות יתר או חוסר עייפות, חוסר תיאבון או זלילה חסרת מעצורים, חוסר ריכוז, בכי, כאבים בחזה ועוד תופעות פיסיות שמשפיעות על התפקוד הרגיל שלנו ביומיום.
זה לא יוצא דופן אך יש לשים לב שהתסמינים הללו פוחתים בעוצמתם עם הזמן ואם לא, ניתן להתייעץ עם רופא או לקבל ייעוץ מקצועי.

כמה זמן נמשך הדיכאון

יש הטוענים שהכי קשה זה השבועיים שנלווים למועד הפרידה. קשה לנו לחשוב על עצמנו לבד, על המשך התפקוד היומי שלנו, אם אנחנו מפרקים משפחה יש הרבה מהלכים ואחריות על הילדים ועל נפשם העדינה. אנחנו כועסים מאוד ופועלים מתוך רגשות ולא כל-כך מתוך פעולות רציונליות. אנחנו יכולים לצעוק על הילדים בלי סיבה או להפסיד כמה ימי עבודה בגלל חוסר יכולת לחשוב בצורה מאוזנת. הנפש שלנו מתערערת, התגובות שלנו הופכות להיות תגובות הישרדותיות, קיצוניות וזה לא הזמן להחליט החלטות הרות גורל.
השבועיים הראשונים לאחר פרידה הם עוצמתיים ובהם אנחנו בעיקר בוכים, חווים חוסר חשק ושמחה, חולשה, כאבי ראש ואפילו בחילות. כהורים לילדים, הייתי מייעצת לשים את הילדים אצל חברים או משפחה כמה שיותר כדי שלא יראו את ההתמוטטות שעוברים לפעמים ההורים עצמם. הילדים היו רוצים לראות בהורים סלע איתן שידע לתמוך במצוקה שלהם…

לאחר שבועיים אמור להמשיך תהליך של חזרה לשגרה. זה לא אומר לשכוח מה היה או לא להיות מעורבים בתהליכים כואבים של פרידה, אלא הסימפטומים הרגשיים והפיסיים מתחילים להראות ירידה. אנחנו מתעסקים פחות בפרוד, מתחילים לשים לב לדברים אחרים, להתעסק בדברים אחרים ולחזור לעבודה ולשגרה. אנחנו גם חזקים יותר עבור הילדים שלנו. תהליך הפרידה יכול להימשך אפילו שנה שלמה. לכל אחד הזמן שלו לעכל את מה שעבר וזה משתנה גם מנסיבות כאלו או אחרות.

תהליך האבל

מבחינה מחקרית תהליך פרידה הוא כמו תהליך אבל על אדם יקר שנפטר. מדוע? כי זה תהליך בו אנחנו מתאבלים על חלום שהיה. על פנטזיה שרצינו להגשים, על זוגיות וקשר קרוב עם מישהו שילווה אותנו בחיינו, יהיה עד לחיינו ולאדם המדהים שאנחנו, שיעזור לנו לצמוח ולהתפתח ושאתו נהנה ונצחק ונהיה מאושרים. שאתו נקים משפחה ונהפוך להורים ובכלל, יש הרבה דברים שמפסידים בפרידות.

מפסידים חבר, מפסידים עזרה, תמיכה. המצב הכלכלי מתדרדר ולעתים נראה שהוא בלתי אפשרי. החיים הופכים קשים יותר ואנחנו צריכים להתאבל על כל התהליך הזה. לא ממש לשקוע לרחמים עצמיים אבל כן לתת לעצמנו לחשוב על כל הדברים שיקרו או קורים ולאט לאט לצאת מהמצב ולחשוב על אפשרויות שיקום, קידום וצמיחה עצמית.

הזוגיות היא הגדרת סטטוס ובטח במדינה מסורתית כמו שלנו לפיה אנחנו מוגדרים בהשוואה לסביבה. "מה, אין לך חבר?", "מה, עוד לא התחתנת?" וכמובן המשפטים: "תראי אותה, מסכנה. הוא עזב אותה". אנחנו מנפצים את האשליה של קשר אידיאלי כפי שהחברה מציגה לנו ושמבקשת מאתנו מאוד יפה להמשיך בקו זה.

כן. אנחנו מתאבלים על החום והאהבה שלא נקבל כרגע. על המגע שיהיה חסר. זה בסדר. מותר לנו. גם אם הוא או היא *** **נות וגם אם אנחנו הם אלו שיזמנו את הפרידה. יש לזכור שגם לתהליך האבל יש מועד סיום ואם זה יעזור אז ממש להקציב לנו דד ליין שבו נומר לעצמנו שצריך להמשיך הלאה. חשוב לא לשקוע עמוק מדי.

מה המטרה של זה?

יש האומרים שהמטרה של הדיכאון הזה הוא דווקא להאט את קצב החיים שלנו, לתת לנו זמן לשקוע במחשבות על הקשר שהיה, מה התערער בו, מתי או למה הוא הסתיים. זוהי תקופה בה אנחנו יכולים להגיע לתובנות על הזוגיות שהיתה ולהסיק מסקנות לטובת הקשר הבא. אין טעם להאשים את בני הזוג אלא לחשוב מה היה שם שדרדר את המצב ומה עלינו לשפר או לשנות לזוגיות הבאה.
במקום זאת, אנחנו נוהגים לשקוע לתוך הכאב, השלכת חצים הדדיים, עצב, להיות בדיכאון לשם דיכאון ולא עוזרים לעצמנו להתאושש מזה. לא מגיעים למקום בו אנחנו אמורים לצאת מחוזקים יותר, על אף תחושת הכאב הגדולה.

למי קל יותר

ברור שקשה לנו, אם יזמנו את הפרידה או שנפרדו מאיתנו.
גם אם נראה לנו שלבן הזוג שהחליט על הפרידה קל יותר, הרי שגם הוא עובר תהליכים של ניתוק, רגשות אשם, עצב אם כי הותיר בן זוג עצוב ואפילו פירק משפחה. לא סתם נפרדים. נפרדים כי משהו לא עבד בתהליך. זה כמו בגידה שדרך אגב, הסיבה הכי פחות שכיחה לבגידה היא קיום יחסי מין. אנחנו בוגדים בגלל אלף סיבות אחרות כמו רצון לתשומת לב מבני הזוג, קשר זוגי לא מספק וכו'…
גם כאן, אם יש פרידה הדרגתית בני הזוג יכולים, בצורה אחראית לשים את האצבע על מה שהגדיל את הפער ביניהם. אם בני הזוג יכולים לחשוב על הפרידה בצורה רציונלית, במקום האשמות הדדיות, הם יגיעו למסקנה שברוב המקרים אין אחד שגרם לפרידה אלא ו היתה התנהלות כושלת ארוכת טווח של שניהם, אולי ברמות שונות. בכל מקרה לשני בני הזוג התקופה הזו היא קשה מנשוא, ייתכן שבהבדלים קלים בעוצמות.

ועוד דבר, ככל שנהיה תלותיים יותר בבני הזוג או חסרי ביטחון כך יהיה לנו קשה יותר בתהליך הפרידה. לא נדע להתמודד עם הגורל המר שנפל עלינו ולעתים נעשה הכל כדי להשאיר את הקשר שהיה, גם אם לא היה טוב. לפעמים גם נבטיח הבטחות שלא נוכל לעמוד בהם.

משחקים תופסת

באותו הקשר יש להדגיש שאין טעם בנדנודים או רדיפה בלתי פוסקת אחר הפרוד באמצעי הרשת השונים, ניסיונות לשיחה או שליחת מתווכחים. רגש האהבה הוא חזק ונשתדל להשאיר אותו אך אם אחד מבני הזוג כבר לא אוהב ומבקש להפסיק את הקשר אין מה להחזיר את מה שהיה. להיפך, הרדיפה הזו תרחיק אותו  מכם עוד יותר ותגרום לו לפעול בצורה שלא התכוון אליה מלכתחילה. בני הזוג נעשים חסרי סבלנות ומחמירים את המצב.

אותי לא רוצים?

תחושת ההלם שנלווית לפרידה היא גדולה. עולות אצלנו תחושות שאנחנו לא מספיק טובים כנראה בשביל שיילחמו עלינו. אנחנו לא מספיק חשובים בשביל הצד השני שככה הוא מוותר עלינו. אז אולי אנחנו מעריכים את עצמנו יותר מדי? אולי אנחנו לא כאלה טובים? כי אם עוזב אותי האדם שהכי קרוב אלי ושיודע עלי הכל אז אני אדם כנראה לא מספיק מושך, אטרקטיבי, חכם, רגיש וכו'. הסביבה אוהבת ומעריכה אותי אבל היא לא מכירה אותי מספיק טוב כמו אדם זה.
גם אם אנחנו יזמנו את הפרידה התחושות האלו עלו הרבה לפני, שכן לא היינו חושבים לרגע לעזוב מישהו שיתייחס אלינו בכבוד ובהערצה, נכון?

למה כל-כך קשה לנו?

כי רבאק, השקענו כל-כך הרבה בקשר הזה. התאמצנו ועשינו ועכשיו הכל יורד לטמיון.

בנוסף, התהליך הזוגי הוא המשך של מערכות יחסים שאותם חווינו במהלך חיינו. גם אם קשה לנו לראות את הקשר, פרידות מייצגות אצלנו לעתים קרובות חרדות נטישה שכמעט כולנו חווינו ברמה כזו או אחרת בילדות, חוויות של חוסר אונים, מוות של קרוב וכל פרידה מאפיינת קשרי עבר לא נעימים או זיכרונות קשים שעולים לנו בתת מודע בכל פעם מחדש.
מי שקיבל התייחסות יתרה בילדות לא יבין איך אפשר להיפרד ממנו. מי שלא טופל כראוי (או לא באופן עקבי) בילדות יחווה שוב את הרגשות שהתלוו לו בילדותו.

בנוסף, קשה לנו לחשוב בזמן זה על חברות חדשה, קשרים חדשים וזוגיות חדשה שתהיה מורכבת הרבה יותר מזו שהסתיימה. לפתוח את עצמנו שוב לאדם אחר, ללמוד מישהו אחר ולהשקיע שוב מאמצים, זמן ואנרגיות בקשר חדש.

אז מה לעשות?

בזמן כזה צריך לדעת שיהיה קשה. להיות מודעים לקושי ולקבל את זה. לא להדחיק ולא "לשחק אותה" מול חברים. תשתפו אותם ותנו למשפחה ולחברים להיות לכם לעזר. תשתפו אותם כדי להקל על עצמכם וכדי לא להישאר לבד עם התחושות והמחשבות.

קחו אחריות  וקחו את עצמכם בידיים, גם בשביל הילדים. תעשו עם עצמכם חושבים, מה קרה בקשר, איך המצב הגיע לפרידה ומה צריך לעשות כדי שזה לא יקרה שוב.

תתרכזו בדברים אחרים. תיפגשו עם חברים, תחזרו לתחביבים ישנים, תעשו מדיטציות או נשימות, תשמרו על תזונה ואל תתעסקו התעסקות יתרה במצב ובפרוד.

התנתקו מהפרוד. אל תעקבו אחריו ואחר פעולותיו כי זה יקשה עליכם את החזרה לשגרה. להתנתק מהאקס ממקום של ידיעה שזה יקל על ההתאוששות שלכם ועל התחושה החדשה של הבדידות שתחוו.

אל תחשבו על נקמה. מחשבות אלו יזינו אתכם כמו רעל לגוף ולנשמה. זה ימשיך את ההתעסקות המיותרת שלכם בפרוד.

למרות הרצון להיכנס למיטה ולא לקום ממנה, אל תעשו זאת. תכריחו את עצמכם לקום ולעשות פעילויות עבורכם, עבור הילדים ועבור החזרה לשגרה.

תעשו המון ספורט! הספורט משחרר אנדורפינים שפועלים כנגד הדיכאון וכאבי הראש ומאזנים תחושות שליליות של הגוף והנפש.

אל תתייאשו ותזכרו שהחיים ממשיכים ושיש עוד הרבה אנשים שמתאימים לכם ובסופו של דבר תמצאו אותם.

תיעזרו באנשי מקצוע או שתפנו לרופא משפחה שיוכל לעזור לכם במקרים רבים.

תלמדו לפתח חיים עשירים ומאושרים משל עצמכם ללא קשר ותלות באנשים אחרים.

הכאב בסופו של דבר יפוג ואתם תישארו עם למידות ותובנות שיערו לכם לבנות חיים חדשים עם חוויות חדשות ורבות.

תזכרו שהפרידה מרמזת על טיב הקשר ולא על האדם עצמו. כל אחד מאיתנו הוא אחד יחיד ומיוחד עם פצעים ושריטות משלו, עם דפוסי התנהגות שלימדנו את עצמנו כתוצאה מהחיים שחווינו. התגלגלנו להיכן שהגענו בלית ברירה ומתוך חוסר ידע לפתור את הדברים לבד. אל תחשבו רעות על בני הזוג. היו רחמנים וחמלו עליהם. גם להם קשה. גם הם לא ידעו לספק לכם את הצרכים שלכם וגם אתם כנראה לא ידעתם לספק להם. קרה. קורה. טבעי וקורה בכל העולם ובכל התרבויות.

אל תשמרו טינה. היו שמחים ואוהבים בלבכם. 

 

"אדם צועד קדימה לעבר צמיחה והתפתחות
או שהוא צועד אחורה על מנת להישאר בביטחון"
אברהם מאסלו

 

 

לקבוצה סגורה בפייסבוק "משפחה פרק ב" לחצו כאן
לקבלת ניוזלטר שבועי לדרכים לזוגיות מאושרת לחצו כאן
לקבלת ניוזלטר שבועי להתנהלות נכונה בפרק ב'  לחצו כאן 
לוידאוטיפים בערוץ היוטיוב שלי לחצו כאן 
לדף שלי בפייסבוק לחצו כאן

מציאת פרק ב' בשבועות

לפי הקבלה, חג השבועות הוא הזמן האידיאלי למציאת הזיווג המושלם.
אז אני מזכירה לכם:
1. הזמן הטוב למצוא זוגיות הוא כאשר
סיימתם עם ה"אבל" על הזוגיות שהיתה.
גם אם אנחנו רצינו בגירושים או בפירוק היחסים הקודמים,
צריך לתת לעצמנו זמן לסיים את הקשר
גם מבחינה פנימית רגשית.
כי זה אבל על זוגיות שלא הצליחה. על חלום ששוב לא התממש.

 

2. לדעת מי אנחנו ומה הצרכים שלנו ביחסים.
איזה טיפוסים אנחנו מזמנים לחיינו
והאם הם מיטיבים אתנו או לא.
מה הכי חשוב לנו ואיזה טיפוס יכול למלא לנו
את הצורך הזה (באופן לא מודע ואוטומטי
אתם תתאהבו במי שמשלים אתכם,
אבל נסו לא לקחת את ההפכים לכם באופן קיצוני).

 

3. לוותר על האשליה
שבני הזוג באים כדי לבדר אותנו או לרפא את פצעי ילדותנו.
יש לנו מחויבות ואחריות לקשר בדיוק כמוהם.
ומה שאנחנו מצפים לו – גם הם…

 

4. לדעת מה אתם מחפשים.
על מה אתם מוכנים לוותר ועל מה לא מוכנים להתפשר.

 

5. לא לצפות. לדבר במילים את הצורך. להיות כנים.

 

6. לחייך. תמיד.

 

ולמי שבזוגיות: תלבשו לבן וצאו לבלות

 

 

לקבוצה סגורה בפייסבוק "משפחה פרק ב" לחצו כאן
לקבלת ניוזלטר שבועי לדרכים לזוגיות מאושרת לחצו כאן
לקבלת ניוזלטר שבועי להתנהלות נכונה בפרק ב'  לחצו כאן 
לוידאוטיפים בערוץ היוטיוב שלי לחצו כאן 
לדף שלי בפייסבוק לחצו כאן

אחריות לגירושין טובים

"גירושין גרועים הם אחת ההתקפות חסרות האחריות
והמזיקות ביותר לתחושת הביטחון והאמון הפנימיים של ילדים.
כאשר גירושין משתבשים הם מערערים את צמיחתם של ילדים
ועוצרים את התפתחותם הנורמלית"
כותבת פרופ' קלייר רבין בספרה "הגירושים החדשים".

ובידינו לשפר את זה.
בידינו לרכך את הנפילה.
האחריות היא אך ורק עלינו.
גם אם יש לכם הרגשה שהגרושים שלכם אחראים
לבלגאן ולכאוס של עורכי הדין שמרחיקים ביניכם יותר,
וגם אם הם עושים לכם "דווקא" ומנצלים אתכם – יש לכם גם אחריות.
אנחנו גם חלק וצד בגירושין.

אין "אכלו לי שתו לי".
מדובר על נפשם העדינה והרגישה של הילדים שלנו.
אנחנו צריכים לדעת שבאחריות שלנו לצמצם
עד כמה שניתן את המפגעים הבין זוגיים האלה
שמחריבים את חיינו וחיי ילדינו.

גם אם "הם" (הגרושים) לא בסדר,
קחו אחריות ואם אתם לא יכולים לבד –
לכו להתייעץ עם מדריכי הורות
או פסיכולוגיים או מגשרים
כדי להבין איך אתם מקלים על המצב
ומרגיעים את המערכת כולה.

תחושת התסכול כשאין "פרטנר" טוב לגירושין
היא גדולה ואפשר בעיקר לנחם את מי שחווה זאת.
אך אם אנחנו רוצים לעשות פעולות
כדי להקל על ילדינו – זה אנחנו יכולים לעשות.
שיחות, שיתוף, פעולות של ביחד,
תמיכה ועידוד. זה מה שהם צריכים.
אנחנו שם בשבילם.

 

 

לקבוצה סגורה בפייסבוק "משפחה פרק ב" לחצו כאן
לקבלת ניוזלטר שבועי לדרכים לזוגיות מאושרת לחצו כאן
לקבלת ניוזלטר שבועי להתנהלות נכונה בפרק ב'  לחצו כאן 
לוידאוטיפים בערוץ היוטיוב שלי לחצו כאן 
לדף שלי בפייסבוק לחצו כאן

הוגנות בזוגיות

הוגנות בזוגיות זה שנרגיש שחלוקת התפקידים עם בני הזוג,
או הפעולות שלנו או הנתינה שלנו – הוגנת.

זה לא אומר לבצע תפקידים בחלוקה שווה 50/500
אלא שתהיה הוגנות. שלא ארגיש שאני מתאמצת יותר מדי או ארגיש קורבן.

יחד עם זאת, אנחנו צריכים להבין שלכל אחד מאתנו יש חוזקות ויש חולשות.
בחוזקות עלינו לקחת אחריות ולהבין שאנחנו
טובים יותר ועל כן התפקוד ברובו יהיה עלינו (ולו כדי להקל על בני הזוג),
ובחולשות יש לבוא לבני הזוג ולדבר איתם.
להסביר להם את הקושי והרצון שהם יעזרו לנו במקום בו לא נוח לנו, קשה לנו.

לדוגמא, אני אוהבת סדר וניקיון.
לא אוהבת לנקות אבל אוהבת שהבית מסודר ונקי
ולכן לקחתי על עצמי את האחריות לנקות ולסדר אותו.
כי זה בא ממני. זה העולם שלי. מה שני רואה כבלגאן בעלי רואה כמסודר.
לכן אין לי מה לבוא אליו בטענות.
אני אחראית יותר. שימו לב: "יותר". לא בבלעדיות שלי.

מצד שני, לא אוהבת מטבח.
לא אוהבת לבשל. יוצא לי לא טעים.
אני שוכחת אוכל על הגז ועוד קטסטרופות.
אז בנושא האוכל בעלי לקח אחריות יותר ממני.
מלבד העובדה שהוא אוהב את המטבח
הוא מבין שדרי הבית צריכים לשרוד…

אז אין 50/50 וגם לא יהיה.
אבל אל תחכו לבני הזוג שלכם בפינה
ותתחשבנו אתם מה אתם עושים ומה הם עושים.
תיקחו אחריות על הדברים שאתם חזקים בהם יותר
ובדברים שאתם מתקשים תבקשו עזרה.
אל תדרשו – תבקשו…

ואם אני מתחילה להתחשבן על זה שאני עסוקה רוב היום
עם הילדים והעבודה והחוגים והמשימות והסידורים
אני תמיד תמיד תמיד נזכרת בכל הדברים בבית שבעלי אחראי עליהם
ושאני שמחה שהוא עושה אותם
כי אלו בדיוק הפעולות אותן אני לא אוהבת לעשות
או שבהן אני לא מבינה או טובה.
קחו אחריות על הזוגיות.
עשו מה שאתם יכולים והודו לבני הזוג על מה שהם עושים.

 

 

לקבוצה סגורה בפייסבוק "משפחה פרק ב" לחצו כאן
לקבלת ניוזלטר שבועי לדרכים לזוגיות מאושרת לחצו כאן
לקבלת ניוזלטר שבועי להתנהלות נכונה בפרק ב'  לחצו כאן 
לוידאוטיפים בערוץ היוטיוב שלי לחצו כאן 
לדף שלי בפייסבוק לחצו כאן

בתי ואשתו של הגרוש שלי

כשאני יודעת שבתי מסתדרת עם האשה של הגרוש שלי זה הכי טוב!
למה?

כי אני אמא שלה ואמא יש רק אחת.
אז אני לא פוחדת שהיא תרצה ללכת ממני גם כשאני כועסת עליה.
אני אמא שלה. או אבא שלה.
יש את הביטחון שהילדים ירצו להיות איתנו.
גם אם טוב להם שם…

כשאשתו אוהבת את בתי אני הרבה יותר רגועה.
רק מהמחשבה שלא יהיה לה טוב אצל אבא שלה בגלל אשתו אני יכולה להשתגע.
מחשבות יחלפו בראשי: איך היא מסתדרת?
טוב לה? רע לה? מה אומרים לה? מה מצפים ממנה?
איך היא מרגישה אצלם בבית?
איזה תסכול עבורה. והיא הרי רק ילדה קטנה.
ואז יוצא שאני יושבת לבדי בחושך וחושבת מחשבות שליליות
על התחושות והרגשות של בתי, מבלי לדעת מה באמת קורה.
זה נקרא "להרעיל את עצמנו" בסיפורים…

כשאשתו מסתדרת עם בתי אני הרבה יותר שמחה.
כי גם לי יש בעל ואני רוצה שהיא תרגיש חופשיה ומאושרת
בכל בית.
שיהיה לה טבעי לדעת שההורים רוצים זוגיות, קשר אהבה,
שגם פה בבית היא מקובלת על ידי בעלי
וגם שם בבית היא מקובלת על ידי אשתו של האבא.

הילד זקוק לחום, אהבה, ביטחון.
כשאני יודעת שהיא מקבלת את זה בבית השני
אין מאושרת ורגועה ממני.
הקלה.

יש הרי עוד הרבה דברים בחיים
להיות מוטרדים מהם.
לפחות משהו אחד הוסר מעל לבי…

ברור שמתגנבות להן תחושות של קנאה
ואולי אפילו פחד שמא יום אחד היא תרצה אותה ולא אותי…
נכון שלפעמים נתקע לי גוש בגרון
כשהיא מספרת על חוויה טובה
שהן עשו יחדיו,
אבל צריך להתגבר על התחושות האלו,
לבטוח בעצמנו ובקשר שלנו עם הילדים
ולשמוח שלילד טוב.
כי הוא שלכם ואתם רוצים את הכי טוב עבורו!

 

 

 

לקבוצה סגורה בפייסבוק "משפחה פרק ב" לחצו כאן
לקבלת ניוזלטר שבועי לדרכים לזוגיות מאושרת לחצו כאן
לקבלת ניוזלטר שבועי להתנהלות נכונה בפרק ב'  לחצו כאן 
לוידאוטיפים בערוץ היוטיוב שלי לחצו כאן 
לדף שלי בפייסבוק לחצו כאן

עמוד 1 מתוך 131234...לסוף »