פסח ראשון בלי הילדים בפרק ב'

אני לא אשכח את היום הזה בו הודעתי לאמי שאגיע לסדר לבד, בלי בתי שהיתה אז בת 3 וקצת.
התגרשנו כשהיא היתה קצת יותר משנה וזו היתה הפעם הראשונה שהיא לא היתה אתי בפסח.
אמי, בחרדה מוחלטת שאלה: “מה??? היא לא תהיה אתנו בערב החג? והיא כל-כך קטנה, איזה חג זה יהיה בלעדיה?”

ואני מצאתי את עצמי צריכה לעודד את אמי ולתמוך בה במקום ההיפך: “לא, אמא. זה בסדר. זה התור שלו.
שנה שעברה היא היתה אתנו ובשביל זה יש הסדרי ראייה. הכל יהיה בסדר ונחגוג כרגיל.
חוץ מזה, אמא, שלמחרת החג בצהריים את כבר תראי אותה”.

הדיו עוד לא התייבש על מסמכי הגירושים או החוזים לפירוק הנישואים וכבר מגיע החג המשפחתי הזה שמדגיש לנו עוד יותר את בדידותנו ותחושת הלבד.
החג הזה מסמל משפחתיות והתחדשות וטוהר וקדושה – ואנחנו לבד. בלי הילדים כי הם אצל הגרושים.
וזה לא משנה אם אנחנו מוזמנים לעשות את החג עם המשפחה המצומצמת או הענקית שלנו. התחושה היא תחושה שמשהו חסר לנו. שהגענו לאירוע ושכחנו משהו בבית.

גם ככה קשה לנו. אז לקחת מאתנו את הילדים בחג הגדול הזה? בחג הזה שמדברים עליו כבר חודשים לפני “אצל מי אתם בחג”?