לפעמים אנחנו מצפים מהצד השני להבין אותנו באופן אינטואיטיבי, במיוחד אחרי שנים של זוגיות. אנחנו רוצים שהם ידעו מה אנחנו צריכים, שיהיו קשובים לצרכים שלנו גם מבלי שנאמר אותם במפורש.

בואו נניח את זה על השולחן: הציפייה הזו היא המקור להרבה אכזבות. אנחנו בני אדם, לא קוסמים. גם בני זוג רגישים מאוד לא תמיד ידעו "לקרוא" את מה שעובר עליכם באותו רגע.

איך עושים את זה נכון? לומדים לבקש. במקום לומר בתסכול: "אני גמור/ה והבית הפוך" (ולצפות שהצד השני יבין שזה הזמן לקום ולעזור), כדאי לומר: "אני מאוד עייף/ה והבלגן פה מקשה עלי. בוא/י נעשה סידור קצר יחד? זה ממש יקל עלי".