
דברו לעניין – אל תגלשו לדוגמאות…
במריבות זוגיות, בלי לשים לב, אנחנו מעלים דוגמאות ממריבות קודמות והרגשות השליליים מהמריבות הקודמות נכנסים לוויכוח הנוכחי ומטרפדים את סיום המריבה
לפעמים אנחנו מצפים מהצד השני להבין אותנו באופן אינטואיטיבי, במיוחד אחרי שנים של זוגיות. אנחנו רוצים שהם ידעו מה אנחנו צריכים, שיהיו קשובים לצרכים שלנו גם מבלי שנאמר אותם במפורש.
בואו נניח את זה על השולחן: הציפייה הזו היא המקור להרבה אכזבות. אנחנו בני אדם, לא קוסמים. גם בני זוג רגישים מאוד לא תמיד ידעו "לקרוא" את מה שעובר עליכם באותו רגע.
איך עושים את זה נכון? לומדים לבקש. במקום לומר בתסכול: "אני גמור/ה והבית הפוך" (ולצפות שהצד השני יבין שזה הזמן לקום ולעזור), כדאי לומר: "אני מאוד עייף/ה והבלגן פה מקשה עלי. בוא/י נעשה סידור קצר יחד? זה ממש יקל עלי".
אף אחד לא אוהב שמדברים אליו בקול רם, מאיים או בציניות. טון הדיבור מספר את הסיפור האמיתי של היחס שלנו. האם אנחנו באים בגישה מכבדת או שאנחנו כבר ב"מגננה"?
כשנדבר בתקשורת בינאישית בנועם ובהתחשבות, נקבל תוצאות טובות בהרבה.
כלל הזהב: דברו בחיוב במקום בשלילה. במקום: "אני לא מבקש/ת ממך כלום כי את/ה אף פעם לא עוזר/ת", נסו: "אני ממש זקוק/ה לעזרה שלך עכשיו. תוכל/י לעזור לי?".
תקשורת היא הרבה מעבר למילים. לעיתים המילים שאנחנו בוחרים נכונות, אבל שפת הגוף שלנו משדרת זלזול, סלידה או חוסר סבלנות. אם תגידו משהו חיובי אבל תעקמו פנים, הצד השני יקלוט את הזלזול, לא את המילה הטובה.
כדאי לשים לב לרגעים הספונטניים האלו; הבעות הפנים הן השתקפות של הרגש הפנימי שלנו. כדי ליצור חיבור אמיתי, השפה (המילולית והפיסית) חייבת להיות אמפתית.
לכל אחד מאיתנו יש קצב אחר ואופן ביטוי שונה. יש מי שמעמיס במילים ויש שתקנים; יש ציניים ויש רגישים מאוד.
החוכמה היא להבין את השפה של בני הזוג (תקשורת בינאישית) ולהתאים את עצמנו אליהם:
אם בן הזוג ציני – הבינו שזו צורת הדיבור שלו ולא בהכרח התקפה אישית.
אם אחד מדבר מהר והשני לאט – נסו למצוא את העמק השווה כדי שאף אחד לא ירגיש מותש או מתוסכל.
זו למידה שדורשת תרגול, אבל היא המפתח להבנה הדדית.
כשמשהו מפריע לנו, הנטייה הטבעית היא להטיח האשמות. הבעיה היא שהאשמות גורמות לצד השני להיאטם או לתקוף חזרה.
עברו לשפת האני: במקום: "את/ה כל הזמן עסוק/ה בעניינים שלך ולא רואה כמה עבודה יש בבית!" אמרו: "אני מרגיש/ה שבזמן האחרון העול של הבית נופל בעיקר עלי, ואני זקוק/ה להתערבות ולעזרה שלך".
כך אנחנו מחליפים את ה"אצבע המאשימה" בהזמנה לשותפות.
האם אנחנו באמת מקשיבים לבני הזוג שלנו, או שאנחנו רק מחכים לרגע שבו נוכל להגיב?
כשמנסים להבין באמת את המצוקה או הצורך של הצד השני, מגלים דבר מדהים: לשניכם יש את אותה מטרה. שניכם רוצים להרגיש אהובים ובטוחים, אתם פשוט צריכים ללמוד איך לדבר באותה שפה.
מרגישים שאתם מדברים והצד השני לא שומע? שהתקשורת בבית הפכה למעייפת במקום למטעינה?
אני מזמינה אתכם לשיחה שבה נלמד יחד איך לדייק את התקשורת ביניכם, להחזיר את הכבוד לדיאלוג ולבנות גשרים של הבנה בתוך הזוגיות.
לחצו כאן לתיאום פגישת ייעוץ ובואו נתחיל לשנות את האווירה בבית

במריבות זוגיות, בלי לשים לב, אנחנו מעלים דוגמאות ממריבות קודמות והרגשות השליליים מהמריבות הקודמות נכנסים לוויכוח הנוכחי ומטרפדים את סיום המריבה

"נו, אז מה היא מספרת?": למה חשוב להתעניין בילדים שלו? הנושא של מעורבות בחיי הילדים

סיפור הגומיות: להבין את הבכי שמעבר למילים הסיפור הזה מדגים בדיוק את מה שאנחנו מלמדים

מעשה בקציצה: כשהילד בודק את גבולות הנאמנות הסיפור על הקציצה הוא דוגמה קלאסית ל"מרחב המוגן"

שבת בפרק ב': בין הצורך בביחד לבין החופש של הילדים נושא השבתות בפרק ב', ובמיוחד